פס"ד בערעור השוטרים שהורשעו בגרימת מותו ברשלנות של שב"ח שהופקר למוות

השופט כ' מוסק :

לפנינו שני ערעורים שהוגשו על ידי פרץ ברוך (להלן: " המערער 1" או " פרץ") ויקותיאלי אסף (להלן: " המערער 2" או " יקותיאלי"). הערעורים נסובו על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום בירושלים בת"פ 1889/09, (כבוד השופט ח. לי רן), מיום 9.7.12. המערערים הורשעו בעבירת גרם מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין"), ונגזרו על כל אחד מהם 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל וארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים.

כתב האישום

1.         להלן העובדות הנטענות בכתב האישום: המנוח, עומר אבו גרבאן (להלן: " המנוח") היה מעורב בתאונת דרכים, שארעה בשעה ששהה באופן בלתי חוקי בשטח מדינת ישראל ונסע ברכב גנוב. הוא הועבר ע"י שוטרי תחנת רחובות לקבלת טיפול רפואי בבית החולים תל השומר. ביום 12.6.08 (שבועיים לאחר התאונה), התקבלה פניית מוקד הביטחון בבית חולים, לפיה המנוח עתיד להשתחרר מאשפוז. צוות שוטרים נשלח מתחנת רחובות לבית החולים, על מנת להעביר את המנוח לתחנת המשטרה.

המנוח הובא לתחנת המשטרה ברחובות, בה שהה באותה עת המערער 1 שהיה הקצין התורן. המנוח היה לבוש בפיג'מת בית חולים, מוגבל בתנועה ולגופו מחובר צנתר שתן. במסמכי השחרור של בית החולים, צוין כי המנוח מבולבל לסירוגין, זקוק לעזרה באכילה ושתייה והליכתו לא יציבה עד כדי סיכון רב לנפילה, דריכה חלקית בתמיכת הליכון, זקוק להמשך טיפול תרופתי, פיזיותרפיה, המשך מעקב רפואי והקפדה על שינויי תנוחה. מסקנת הגורמים המשטרתיים-הרפואיים המוסמכים הייתה, כי מעצרו כרוך בהשגחה רפואית, המתאפשרת רק במתקן שב"ס. מאידך, כל ניסיונותיהם של המערער 1, בתיאום עם מפקד תחנת המשטרה ברחובות נצ"מ בכר (להלן: " בכר") ומפקד מרחב השפלה תנ"צ שומרוני (להלן: " שומרוני"), לתאם עבור המנוח מקום מעצר במסגרת שב"ס, עלו בתוהו. משכך, המליץ בכר בפני שומרוני על שחרור המנוח והמלצתו התקבלה.

לפיכך, הורה בכר, בשעות הלילה, על שחרור המנוח לאזור יו"ש. המנוח נלקח בניידת משטרה, בהוראת המערער 1, ע"י המערער 2 ששימש כשוטר תגבור בתחנה, לכיוון מחסום  מכבים. בניידת נכחו גם שוטר מתנדב ושוטרת שח"מ (להלן: " המתנדב" ו" השוטרת"). המערער 2 היה מפקד הניידת. לפי הוראת בכר, ניסו הנוכחים בניידת לדובב את המנוח למסור להם פרטים מזהים, כדי ליצור קשר עם בני משפחתו, אך ניסיונותיהם לא צלחו.

המערער 2 עדכן את המערער 1, כי לא הצליחו לקבל מהמנוח פרטים מזהים והמערער 1 עדכן  בכך את בכר, אשר הורה על העברת המנוח לידי כוחות צה"ל או מג"ב במטרה שאלה יכניסוהו לאזור יו"ש. מערער 2 קיבל ממערער 1 את הוראת בכר ועשה ניסיון להעבירו לידי נציגי כוחות הביטחון במחסום מכבים ובסמוך למחנה עופר, אולם הללו סרבו לקבלו.  מערער 2 עדכן טלפונית את מערער 1 בסירובם, והוסיף שהוא מכיר את האזור והציע להכניס בעצמו את המנוח לאזור יו"ש ולהורידו בצומת מואר, במקום בטוח בדרך לכפר בו עוברים פלסטינאים רבים לכיוון רמאללה ואלה יסייעו למנוח. מערער 1 שאל את מערער 2, אם אכן הוא מכיר את הסביבה ואם אכן מדובר במקום מואר ומשנענה בחיוב נתן הסכמתו להצעה.

על פי הוראת מערער 2 הורד המנוח מהניידת בשעה 02:00 בכביש 45 כ-2 ק"מ ממחסום עטרות לכיוון צפון, בקטע דרך מהירה, במקום בו בדרך כלל לא מצויים הולכי רגל, ולא בסמוך לצומת או לישוב כלשהו. המנוח הועבר ע"י מערער 2 והמתנדב אל מעבר לגדר הבטיחות שבשולי הכביש והושם על הקרקע במרחק כ-2 מ' מהמעקה, שם הושאר ללא שתייה או מזון וללא כל השגחה ובקרה רפואית או אחרת.

גופת המנוח, אשר נפטר כתוצאה מהתייבשות, נמצאה כיומיים לאחר מכן, במקום בו הורד על ידי צוות הניידת וביניהם המערער 2.

2.         ומכאן רשלנות המערערים על פי כתב האישום. מותו של המנוח נגרם בשל רשלנותם של המערערים 1 ו-2 במחדל ובמעשה, רשלנות שהתבטאה באופן קבלת ההחלטות ביחס למקום שחרורו של המנוח: מערער 1 לא מסר למערער 2 מיקום מדויק בו עליו להוריד את המנוח מהניידת ולא וידא עם מערער 2 היכן בדיוק מבקש זה להורידו ואף לא בירר לאחר מעשה מהו המקום המדויק בו הורד המנוח, על מנת לוודא כי המקום מתאים ומבטיח את שלומו של המנוח.

מערער 1 קיבל ההחלטה כי המנוח יורד בשטח ע"י צוות הניידת, מבלי ליצור קשר עם בכר ולקבל אישורו, תוך הסרת אחריות מכתפיו והסתמכות מלאה על המערער 2, למרות שהיה מודע למגבלות הרפואיות של המנוח (אותו ראה בתחנה, שוחח עימו והיה עד להובלתו לניידת ולכך שהמנוח נזקק לסיוע).

מערער 2 שכנע את מערער 1, כי הוא מכיר את האזור, למרות הכרות שטחית של האזור. הוא בחר להוריד את המנוח במקום מבודד ושונה מזה שתיאר למערער 1, ולהותירו עזוב לנפשו בכביש בינעירוני חשוך ולא בצומת או בקרבת ישוב כלשהו. מערער 2 השאיר את המנוח ללא כל השגחה וללא נוכחות גורם שיכול היה לפנותו לקבלת טיפול, למרות שהיה מודע למצבו הבריאותי, קרא את מסמכי השחרור מבית החולים, וסייע לו בהליכה לניידת.

במעשיהם אלה - על פי הנטען בכתב האישום - גרמו שני המערערים ברשלנות למותו של המנוח.

עיקרי הכרעת הדין

3.         עיקרי הכרעת דינו של בית משפט קמא נסמכו על קביעותיו כי גופת המנוח נמצאה על שוליו הימניים של הכביש המוביל מצומת עטרות לצומת גבעת זאב, כשפלג גופו העליון עירום, הוא לבוש במכנסי בית החולים תל השומר ומגופו משתלשל צינור קטטר ללא השקית. נתיחת הגופה במכון לרפואה משפטית העלתה, כי לא נמצאו בה סימני מחלה או חבלה קטלניים. לאור ממצאי הנתיחה לאחר המוות ושאר הנסיבות, עולה אפשרות סבירה שהמוות נגרם מהתייבשות. לעניין סיבת המוות, אימץ בית משפט קמא את חוות דעתו של פרופ' היס ומסקנותיה, לפיה מותו של המנוח נגרם עקב התייבשות.

            המנוח הובל על ידי המערער 2, בהסכמת המערער 1, לצורך זיהויו שנכשל ולצורך שחרורו שכשל. המנוח היה מוגבל ביכולתו להלך בכוחות עצמו, נוכח ניתוח אורטופדי שעבר. לצורך העלאתו והורדתו מהניידת נזקק המנוח לסיועם של יושבי הניידת לרבות המערער 2.

            יומיים לפני מציאת הגופה, ב-13.6.08 בשעה 03:00 לערך, הורד המנוח על ידי המערער 2 ובעזרת המתנדב אל שוליו הימניים של כביש 45 והושאר בשולי הכביש, מעבר לגדר הביטחון העשויה מתכת, בלא שצויד בשתייה או במזון, במקום בו נמצאה גופתו. כשהורד מהניידת היה המנוח יחף ולבוש בפיג'מת בית חולים "שיבא" וצנתר שתן היה מחובר לגופו. קטע הכביש בו הורד המנוח היה חשוך. מערער 1 שהיה מודע למגבלותיו הרפואיות של המנוח בהן חזה במו עיניו, לא מסר למערער 2 מיקום מדויק להורדת המנוח, קיבל את ההחלטה על הורדתו בשטח ללא התייעצות עם בכר, מבלי שווידא היכן מבקש המערער 2 להוריד את המנוח והיכן הורידו בפועל. מערער 2 השאיר את המנוח בשטח כך סתם, במקום שונה מזה שתיאר למערער 1, כשהוא עזוב לנפשו בכביש בינעירוני חשוך הרחק ממקום ישוב כלשהו, ללא כל השגחה.

4.         רשלנות המערערים מתרכזת בעצם החלטתם, כל אחד בגזרת התנהגותו ואחריותו, להשאיר את המנוח באישון לילה, לצד דרך חשוכה, כשהוא מתקשה ללכת, לבוש בבגדי בית חולים, יחף, כשצנתר שתן לגופו, ללא שתייה ומזון, ביודעם כי מצבו הרפואי רחוק מלהניח את הדעת.

5.         בית משפט קמא הדגיש כי למעשה המערערים הודו בעיקרי העובדות שעל אדניהן מונח עיקר סיפור המעשה. טענתם העיקרית היא, כי פעלו על יסוד הוראות שקיבלו: המערער 1 מהממונים עליו - מפקד תחנת רחובות, והמערער 2 ממערער 1. משכך, טענו כי עומדת להם ההגנה של צידוק שעיקרה ציות לצו של רשות מוסמכת. עוד טענו כי סיבת המוות לא הוכחה. מערער 1 טען, כי הגופה שנמצאה אינה גופת המנוח. כן טענו המערערים להגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית שננקטה כלפיהם, עת המאשימה בחרה להאשים דווקא אותם.